*********************************

כדי להיכנס  לאווירה של הפלייאוף, אני מכניס שני ספורים מהעבר שהם פרקים בספרי, המשחק ה-5 בין הלייקרס והסלטיקס, שהיה המשחק היחיד שחזיתי בו אי-פעם בפורום בלוס אנג'לס. אלה היו ימי השיא שלי ב-NBA עם טיסות למשחקי פלייאוף, ומה לא. אז היו ימים אחרים. ה-NBA אירגנה מטוס לעתונאי המזרח, ואני הייתי אחד מהם. בימים ההם הייתי ניכנס למשרדי ה-NBA כמו בן בית. טרי ליונס היה סטודנט שלי לתואר M.A במנהל ושיווק ספורט, והוא היה מנהל האינטרנשיונל מדיה של ה-NBA. כדי לעזור לו (הוא היה אב לשני בנים) אישרתי לו שעבודתו ב-NBA תיחשב גם לאינטרנשיפ ("סטאז'") שלו, והייתי מגיע לבקרו, כאילו 'לפקח' על מה שהוא עושה. אלה היו הימים שהכרתי עשרות מנכ"לים, בעלי קבוצות, ומה לא. שני המאמרים המצורפים הם על המשחק ה-5 בפורום, ואז הביקור בבית הנשיא.

***************************

הפעם לא היה להם צ'אנס

לייקרס – סלטיקס

משחק 5, גמר NBA

הפורום, לוס אנג'לס, 1985

לוס אנג'לס לייקרס, ובראשה "השלישייה הגדולה" – קארים עבדול ג'באר, ג'יימס וורת'י ומג'יק ג'ונסון – סירבה להיכנע ללחץ העצום שהפעילה בוסטון סלטיקס במשך כל הרבע האחרון של המשחק החמישי. הייתה זו מלחמה לחיים ולמוות. הלייקרס רצו קדימה. הסלטיקס סגרו. שוב פתחו הלייקרס פער ושוב מיאנו הסלטיקס להיכנע. כך זה נמשך עד לסוף המוחץ של ג'באר, וורת'י ומג'יק: 111-120 ללייקרס ו-2-3 לזכותה בסדרת הגמר.

המשחק החמישי היה האחרון של הלייקרס בפורום השנה. שוב הופיעו כל כוכבי הוליווד, כל היפים והיפות, העשירים והעשירות. האמינו לי, לא היה נהג משאית אחד או מסגר בכל האולם. ככה זה: אם את הסלטיקס שונאים מכיוון שהם מנצחים יותר מדי, את הלייקרס שונאים מכיוון שהם הקבוצה של החוג הנוצץ.

המשחק הרביעי היה אכזבה איומה ללייקרס. היא הובילה רוב הזמן, אבל פתאום נשמט המשחק  מהידיים ובוסטון ניצחה בשניות האחרונות. ג'ק ניקולסון, האוהד מספר אחת של הלייקרס, הוריד בשאט נפש את נעלו וזרק אותה למגרש. אני יודע שקשה להאמין, אבל ראיתי חור גדול בגרב שלו ליד העקב. ככה זה עם כוכבי קולנוע: הם יפים רק מבחוץ. ללימוזינה שלו הוא עלה עם נעל אחת.

פאט ריילי, מאמן הלייקרס, אמר לנו לעיתונאים לפני המשחק החמישי: "יהיה מה שיהיה, בשום אופן לא ניתן למשחק להיות שקול בסופו; בכל המשחקים של השנים האחרונות הסלטיקס מנצחים בכל המשחקים השקולים". איך בדיוק הוא יכול להבטיח זאת, זה דבר נעלה מבינתי, אבל הוא צדק. שכשגורל המשחק על הקו, הפועלים השחורים של הסלטיקס מוצאים דרך לעשות זאת דרך גרונן של הפרימדונות. אני נזכר במשחקים הגדולים של הסלטיקס נגד הלייקרס, פילדלפיה 76', הפייסרס ופניקס, כשהירוקים – בשניות האחרונות כמובן – מנצחים משחקים אבודים על ידי גניבות כדור בשנייה האחרונה או סלים שלא מהעולם הזה. צריחתו של השדר "הבליצ'ק גנב את הכדור; הבליצ'ק גנב את הכדור", במשחק האחרון נגד פניקס עדיין מצלצלת באוזני. לארי בירד עשה אותו הדבר שנים אחר כך נגד אייזיה תומאס. מג'יק ג'ונסון אמר לנו: "כאילו יש שם איזה מלאך אירי בשמים שעושה בשביל הסלטיקס נסים בשניות האחרונות". האם יש כאן איזה כוח עליון הקובע שאת הסלטיקס אי אפשר לנצח כשהזמן אוזל? לארי בירד אמר לנו לפני שבוע בחדר ההלבשה של בוסטון: "אין כאן כל כוחות עליונים, אבל יש בנו מין הרגשה שאם התוצאה שקולה, נמצא כבר איכשהו דרך לנצח. ביל ראסל, ג'ון הבליצ'ק ודייב קאונס התחילו במסורת, ואנחנו מרגישים חובה להמשיכה". עד עכשיו, לא הייתה הסדרה יכולה להיות שקולה יותר: אחרי ארבעה משחקים – ממוצע הקליעות הוא 117 לבוסטון לעומת 116 ללייקרס. בריבאונדים המצב הוא שוויון 50. לייקרס מובילים בהפרש קטן בממוצע האסיסטים, 32-34.

תחילת המשחק. הכדור אצל דני איינג' והוא קולע מיד סל ראשון מרחוק. הלייקרס משווים ל-2 – 2. לארי בירד קולע סל מצוין בזריקתו הראשונה, 2-4. אם ימשיך בירד במשחקו הנפלא מהחצי השני של המשחק הרביעי, ללייקרס אין סיכוי. אבל בירד שוב חלש, ובמשך כל המחצית הראשונה כמעט אינו מורגש. כל החטאה שלו מעמידה את הפורום על הרגליים. הוא קולע 1 מ-5 בחצי הראשון. בינתיים עפים הלייקרס על כל המגרש. וורת'י, מג'יק וקארים קולעים מקרוב ומרחוק. אבל דניס ג'ונסון וקווין מקהייל מחזירים בסדרת קליעות נהדרת כמעט ללא החטאה ומחזיקים כמעט לבדם את הסלטיקס בחיים. הרבע הראשון מסתיים בתוצאה גבוהה, 31-35 ללייקרס. וורת'י קלע 12 נקודות ברבע הזה.

רבע שני. רוברט פאריש, הסנטר של הסלטיקס, נראה חסר ריכוז. פעמיים רצופות הוא עושה צעדים וג'באר לוקח ממנו ריבאונדים ממש מתחת לאף. מקהייל הוא היחיד ברגעים האלה המצליח איכשהו להתמודד עם הסגולים-הצהובים. כל כדור בהתקפה הולך אליו. הוא משווה ל- 44–44, שמונה דקות לפני המחצית, וצובר את הנקודה ה-18 שלו באחוז קליעה מצוין. הקהל הלייקרי שונא אותו. מקהייל, הרזה בעל הידיים הארוכות והמרפקים החדים, מעצבן את הלייקרס, קולע הרבה "גארבג'" מתחת לסל, גונב ריבאונדים שלא שייכים לו, ויש לו חיוך מסוים שמסוגל לעצבן ולגרום כאב ראש לאספירין. זה חיוך שבבוסטון אוהבים ובעיר המלאכים מתעבים.

ביציע העיתונאים, כתב "לוס אנג'לס טיימס" מתבדח שאתמול טיילו קווין מקהייל, אשתו וילדיו להנאתם בדיסנילנד. בנו בן השש ניגש למיקי מאוס ללטפו, ומיקי מאוס נשך לו את האצבע. כשניגשה בתו בת הארבע לדונלד דאק הוא הבריח אותה בקללות. עד כדי כך שונאים את מקהייל בלוס אנג'לס.

על המגרש מקהייל הוא זה שמכניס מרפקים, קולע וחוטף ריבאונדים, אבל לבדו הוא לא יכול נגד מג'יק, וורת'י, ביירון סקוט, עבדול ג'באר וקורט רמביס. גם כשלייקרס מכניסה את מקאדו, קופר וקופצ'יק, המכונה לא נעצרת. הסלטיקס, מנגד, משחקים באותה החמישייה העייפה. למאמן קייסי ג'ונס אין את מי להכניס. סדריק מקסוול פצוע, ריי ויליאמס צולע, ורק סקוט וודמן נכנס למגרש מפעם לפעם, מאפשר ללארי בירד לנוח כמה דקות על הספסל ומשחרר אותו מעול המשחק. בירד עם גבו הפגוע בקושי נע, קולע בהיסוס. אפילו קהל הלייקרס יודע שזה לא הלארי שהם מכירים.

לוס אנג'לס בורחת קדימה ומסיימת את המחצית ב-51-64. הרבע השלישי נפתח בהחטאה נוספת של בירד, ולפני שאמרת "בו דרק" לייקרס בורחת קדימה עם 18 הפרש, 52-70. פתאום מתעורר לארי בירד לחיים, קולע 2 מ-3 וסלטיקס מתקרבת ל-68-76. בירד מוביל אותה קדימה, אך כשבוסטון מצמצמת ל-5, מכניסה לוס אנג'לס להילוך רביעי ושוב בורחת ומסיימת את הרבע השלישי עם 81-95. הלייקרס קולעים ברבע הזה באחוז מדהים: 76 אחוזים מהשדה.

אבל סלטיקס עוד לא נכנעת. היא נותנת ללייקרס מלחמה אדירה. הלייקרס מחליפים ומחליפים – יש להם ספסל נהדר – בעוד שהסלטיקס משחקים כמעט כל הזמן עם אותה החמישייה הרצוצה המסרבת למות. בירד קולע עכשיו 16 נקודות כמעט ללא החטאה. הוא יכול להיות גרוע, עד שהמצב קריטי ודורש התערבות מיידית ממנו, גב פגוע או לא פגוע. זו גדולתו. שלוש דקות לסיום המצב הוא 103-107 ללייקרס. דממה באולם. האם הסלטיקס השנואים שוב עומדים להוציא את הערמונים מן האש? האם הקסם פועל שוב? האם פטריק הקדוש עושה להם נס נוסף?

"לא", אומר קופר בשתי קליעות פנטסטיות מרחוק. "לא", אומר קארים עבדול ג'באר כשהוא  בדקות האחרונות משמש ככל ההתקפה של הלייקרס בשש צליפות מתוך שש זריקות "סקייהוקס" שאין מה לעשות מולן חוץ מלהסתכל. הלייקרס בורחים קדימה ומסיימים ב-111-120. ג'ק ניקולסון, בו דרק, וראקל וולש עומדים שם וצורחים כמו ילדים מהשכונה.

ללייקרס קלעו עבדול ג'באר 36 נקודות, וורת'י 33 ומג'ק ג'ונסון 26 ו-16 אסיסטים. ליד כל שם מהשלושה צריכים לשים חמישה כוכבים. לסלטיקס קלעו רוברט פאריש 26, קווין מקהייל, שנרדם ברבע האחרון, סיים עם 24, דניס ג'ונסון 22 ולארי בירד 20 . עולים על המטוס בדרך חזרה לניו יורק ובוסטון.

להתראות מחר בלילה בבוסטון גארדן.

****************************

במשחק הבא בבוסטון קבעה לוס אנג'לס לייקרס את מקומה הראשון לפני סלטיקס בעשור השמיני של המאה. היא באה לגארדן האיום לקבוצה אורחת כדי לנצח באליפות העולם ב-ב-ו-ס-ט-ו-ן. ג'יימס וורת'י נשבע אחרי המשחק שרד אורבך סגר את מיזוג האוויר בחדר ההלבשה שלהם וזרק שם אוכל לעכברים ולעכברושים. זה לא עזר. לייקרס עשתה זאת עם ניצחון חוץ 100-111. הייתה זו האליפות השלישית (ניצחה ם ב-1980 וב-1982) שלה מתוך חמש בשנות השמונים. סלטיקס ניצחה רק שלוש פעמים בעשור הזה (ב-1981, 1984 וב-1986). הקרבות בין השתיים – ובמיוחד מג'יק נגד בירד – נכנסו זה מכבר להיסטוריה כקרבות הנפלאים ביותר. היריבות בין השתיים הייתה מרה, אבל גם "נקייה",  ורבים מאמינים שהיא הצילה את ה-NBA מכיליון והפכו אותה מליגה כושלת לליגה מובילה, בשורה אחת עם ה-NFL וה-MLB (ליגות הפוטבול והבייסבול) ומעט יותר מה-NHL (ליגת ההוקי).

***************************

עם קארים, מג'יק ורוני על הדשא של הבית הלבן

הבית הלבן

וושינגטון די. סי, 1985

הסדרה נגמרה. לוס אנג'לס לייקרס ניצחה את בוסטון סלטיקס במשחק השישי 100-111 והיא האלופה החדשה של ה-NBA לאחר ניצחון 2-4 בסדרה. ישבתי אחרי המשחק בחדר ההלבשה של הלייקרס כשהגיעה הידיעה: "חבר'ה, לא חוזרים הביתה. נשארים לישון בבוסטון". השחקנים, מזיעים וסחוטים, שטופי שמפניה כולם, לא מבינים במה מדובר. זה עתה זכו וכל מה שהם רוצים זה לחזור הביתה – לנשים ולחתיכות, לאוהדים ולשמש. ביל שרמן, שחקנה המפואר של בוסטון סלטיקס בשנות ה-50 וכיום נשיא הלייקרס, נכנס לחדר: "אין ברירה, הבוס רוצה לראות אותנו". "הבוס? אתה הבוס", צורח ג'יימס וורת'י, "לא, לא", אומר שרמן, "אני מתכוון לבוס הגדול. זה שיושב בבית הלבן". כולם נאלמים דום. "היי, לטס גו אנד סי רוני", שואג קורט רמביס בהתלהבות.

זכיתי להיות בין 56 העיתונאים שישבו במטוס הצ'רטר שנחת בבית הלבן, לביקור אצל רוני, סליחה, רונאלד רייגן. וכך, כמה שעות אחרי הניצחון האדיר של הלייקרס, שהגיע אחרי שמונה אכזבות רצופות בסדרות גמר נגד הסלטיקס, נאלצו האלופים החדשים לעשות פנייה קלה דרומה לפני התזוזה הביתה, מערבה, לתהלוכה הגדולה ולמסיבות שהוליווד מתכננת לרגל הניצחון.

אנחנו עומדים עתה בחלק המערבי של הבית הלבן, ב"רוז גארדן" (גן השושנים) המפורסם. רק לפני כמה שעות היינו בבוסטון גארדן, ואיזה הבדל. כאן שקט, שלווה ויופי. שם צרחות, מתח ומלחמה. כשמונה מטרים ממני עומדים על המדשאה קארים עבדול ג'באר, ג'יימס וורת'י, מג'יק ג'ונסון, קורט רמביס, ביירון סקוט, מיץ' קופצ'יק, מייקל קופר ובוב מקאדו. שאר השחקנים הנהדרים מסתובבים מסביב לאשת הנשיא, ננסי. כולם בוודאי צובטים את עצמם כדי להיות בטוחים שזה לא חלום. שהם באמת ניצחו את בוסטון סלטיקס במשחק האחרון של סדרת הגמר בבוסטון, דבר שאף קבוצה  עדיין לא הצליחה לעשות.

בינתיים מגלה לי ג'ין וורדון מ"לוס אנג'לס טיימס" את מה שיכול להיות אחד הסקופים הגדולים ביותר בעולם הכדורסל, אם, כמובן, הסיפור נכון. קארים עבדול ג'באר – הוא אומר לי – משחק כבר שנים כשליד שמו כותבים אוטומטית גובה של שבע רגל ושני אינצ'ים. המורה שלי קווינט לימד אותי פעם איך לתרגם זאת למטרים, ואני מקבל 2.17 מטרים. וורדון מספר לי עכשיו שקארים עמד מכופף כשבדקו את גובהו בראשונה. כשהוא מתיישר הוא צומח לשבע רגל וארבעה אינצ'ים. רגל היא 30.48 ס"מ ואינץ' הוא 2.54 ס"מ. חשבון קטן מראה שקארים הוא 2.23 מטרים. עד שלא ירשה לי למדוד את גובהו בעצמי הוא יישאר 2.17, לפחות בפנקס שלי.

אבל מה זה כבר משנה. בשבילי קארים צומח לגובה של עשרה מטרים. סנטר גדול עומד לפני, מקריח קמעה, לבוש בחליפה מהודרת, שבהיותו בן 38 הציג את סדרת המשחקים הגדולה בחייו.  המשחק הראשון, שבו קלע קארים רק 12 נקודות והסלטיקס חגגו עם 148 נקודות, נראה היום על גן השושנים בבית הלבן כלא יותר מהיסטוריה עתיקה. עבדול ג'באר התאושש וקלע 30 נקודות במשחק השני. הוא המשיך לשלוט מתחת לשני הסלים עד סוף המשחק השישי. כן, לייקרס קבוצה נהדרת, אך בלי עבדול ג'באר היא עוד קבוצה טובה ממוצעת. מעולם לא ראיתי את ג'באר במצב רוח מרומם כזה. בדרך כלל הוא עצור, רציני, אפילו דיכאוני מעט, ותמיד כועס. כאן, על הדשא בבית הלבן, הוא מתבדח, צוחק ואפילו מתלוצץ אתנו, העיתונאים – האנשים שתמיד החשיב כאויבים המנסים להתנכל לו.

בתוך כל ההמולה סביב השחקנים יוצא פתאום דובר הבית הלבן: "ליידיס אנד ג'נטלמן. דה פרזידנט אוף דה יונייטד סטייטס!" שדר הספורט לשעבר של תחנת רדיו שיקגו, שהחליף ג'וב והפך לקאובוי בסרטים עד שלבסוף התיישב בבית הלבן, מופיע עכשיו לבוש חליפה חומה בהירה ופניו זורחים. ההצגה שלו. הוא אוהב מאוד את קבלות הפנים האלה לספורטאים ומרגיש בהן טבעי ומשוחרר כי הוא הרי JOCK (ספורטאי בנשמה) מלידה. מחיאות כפיים ותשואות רמות נשמעות עכשיו מכל עבר לכבודו של רונאלד רייגן. ביירון סקוט צועק בקול רם: "גוד שואו רוני", וכולם מחייכים.

כשהנשיא ניגש למיקרופון הוא פותח את דבריו בכמה מילים ללייקרס ולאומה על החשיבות שבמלחמה עד הסוף, על אומץ לב ועל דבקות במטרה. כולם נושאים חשובים ורציניים, אבל כשהחלק הרשמי מסתיים ורייגן עובר בין השחקנים, מתחיל ה"פאן" האמיתי. ה"שואו" של רוני. ראשית, הוא ניגש למג'יק ג'ונסון ומברך אותו על שבירת שיא האסיסטים במשחקי הפלייאוף, "שהיה עד עכשיו 60 ועכשיו יש לך שיא נהדר של 84. האם אתה יכול לעזור לי באסיסטים כאלה גם ביחסי חוץ?" מג'יק לא מתבלבל: "אני יכול לעשות כל מה שתבקש, מיסטר פרזידנט, כי אני – אל תשכח – מג'יק". לרמביס רייגן אומר: "מה אמרת לאותה ליידי נחמדה כשזינקת על הכדור ונחתת על ברכיה?" אני לא מאמין למשמע אוזני: נשיא ארה"ב מתמצא בכל דקה של משחקי הפלייאוף. משם הוא ממשיך  לוורת'י ואומר: "עם הניתור שלך אולי נוכל להשתמש בך במלחמת הכוכבים!"

ואז ניגש הנשיא לקארים עבדול ג'באר. קארים פותח ואומר לרייגן: "אתה בוודאי לא יודע שאני לוקח שיעורי יוגה עם בתך ובנך". הנשיא מסתכל עליו מלמטה וקארים מוסיף: "אולי אתה גם לא יודע שיש לנו מקצועות דומים. גם אני שחקן קולנוע!" רייגן מתפוצץ מצחוק. כולנו נזכרים בתפקידים הקטנים שהיו לקארים בסרטים "טיסה נעימה", "משחק המוות", "פלאש" ואחרים. בתגובה פונה הנשיא לפאט ריילי, מאמנה של הלייקרס, ואומר: "טוב, גם לנו יש מקצועות דומים". הוא מתכוון לתפקיד המאמן שרייגן שיחק בסרטים "קנוט רוקני אול אמריקן", "הקבוצה המנצחת", "שירת המלאכים" ו"בונזו".

שיא הערב מגיע כשקארים נותן לנשיא מתנה. רייגן פותח אותה ומראה לכולנו גופייה סגולה-זהובה של הלייקרס ועליה כתובה הספרה 1 ומתחתיה השם רייגן.

אחר כך מג'יק נותן לנשיא כדור עם חתימות השחקנים ופאט ריילי נותן לו חולצת טי של הלייקרס כדי שיהיה לו מה ללבוש בחווה. הנשיא מודה לאנשי הלייקרס, שעשו סיבוב ועצרו בדרך ללוס אנג'לס, ונכנס חזרה לבית הלבן כדי לחזור לעבודה חשובה יותר, אך בוודאי פחות מהנה.

השחקנים נשארים אתנו העיתונאים עוד כמה דקות על הדשא, ואז עולים על האוטובוסים הלוקחים אותנו לשדה התעופה, הם חזרה הביתה לעיר המלאכים, ואנחנו המזרחיים או לשדה התעופה קנדי או לבוסון. אני נועץ מבט אחרון בקבוצה הנהדרת הזאת, שעם קארים עבדול ג'באר כמו ששיחק השבוע – אני חייב להודות למרות שזה כואב לאוהד סלטיקס כמוני – היא אחת מהקבוצות הטובות אי פעם.

******************************

הזמנת אלופי ספורט לבית הלבן היא מסורת שהתחילה לפני 100 שנה. רבים מנשיאי ארה"ב היו ספורטאים מעולים או היו קשורים לספורט.  מבין הנשיאים האחרונים, הנשיא ג'רלד פורד שיחק פוטבול כ"טאקל" פותח באוניברסיטת מישיגן, אחת מהטובות במכללות, והוא היה יכול לשחק ב-NFL לו רצה. ג'ורג' בוש היה בעל קבוצת הבייסבול המקצוענית "דאלאס ריינג'רס". אביו שיחק בתפקיד הבסיס הראשון בבייסבול באוניברסיטת יאל. רונאלד רייגן היה שדר ספורט ידוע, ויש האומרים מעולה, שנים רבות לפני הקריירה ההוליוודית שלו.